The Final Countdown

הרבה זמן אני מחכה לכתוב את הפוסט הזה.

כל כך הרבה זמן, שחיכיתי לכתוב אותו עוד לפני שהתחלתי לכתוב בלוג
היום, אחרי שלושה חודשים של דם, יזע ודמעות (בעיקר יזע ודמעות) הגעתי לסוף תוכנית האימונים Jillian Michaels Body Revolution.

ככה זה התחיל:

כן. אפילו ולמה הייתה יותר נשית ממני.

אך לפני שאחשוף בפניכם איך זה נגמר וכן שלל תמונות מביכות שלי, כעורה ומיוזעת בבגדי ספורט (תודו שזו הסיבה העיקרית שבאתם) ארצה רגע להיפרד.

בשלושת החודשים האחרונים יש קול אחד שמהדהד לי בראש.
לא. זה לא הקול הקטן שאומר לי תעשי את זה בשביל "Damn" בשתי הברות, למרות שגם הוא מבליח מדי פעם.
זהו קולה הערב והמעט מרושע של ג'יליאן שצועקת עליי "את צריכה להילחם! להילחם על החיים שלך, להילחם על הגוף שלך, להילחם על הבריאות שלך!" ו"זה הגוף שלך! את אומרת לו מה לעשות!"
ומדי פעם מזכירה לי את הסיבה האמיתית שמאחורי, ובכן, הכל בעולם הזה-
היא אומרת "אני רוצה שתחיו עד גיל מאה. אני רוצה שתראו את הנכדה שלכם מסיימת תואר ראשון. אבל אני גם רוצה שתעשו סקס עם אורות דלוקים".
ונאמר אמן.

בשלושת החודשים האחרונים לא היה איש איתו ביליתי יותר זמן מאשר עם ג'יל וחבר נאמניה החטובים למשעי.
וכן, גם אני לרגע חשבתי להכין לעצמי שקית פופקורן ופשוט לצפות להנאתי בחצי שעה של גברברים חסונים ומיוזעים (ונראה לי שהיו שם גם בחורות...) מקפצים, נמתחים, מתרוצצים, דוחפים, מושכים ומתקפלים כאחרונת לולייניות הטרפז תוך כדי שהם עושים שכיבות סמיכה. על יד אחת.

אבל במקום זה הצטרפתי לחגיגה.
היה פחות פוטוגני.

ג'יליאן אומרת שהיא לא אוהבת שאנשים אומרים לה שהיא שינתה את חייהם, כי הם אלה שקיבלו את ההחלטה. הם אלה שקמו מהספה. הם אלה שהזיעו, השתנקו ועשו הכל כדי להצליח ולו squat אחד על רגל אחת.

עם משקולות ביד.
בקפיצה.

אבל היא טועה.
הרבה יותר קל לשנות את החיים שלך כשמישהו לוקח אותך יד ביד ואומר לך בדיוק מה לעשות.

אז קטונתי מלהגיד למישהו מה לעשות, במקום זה אני אגיד מה אני עשיתי... או יותר נכון אראה.

אזהרה מראש: התמונות הבאות עלולות להיות קשות לחולי לב, נשים בהריון, סתם חרמנים, ובעלי חולשה לקובבות.

אז נתחיל ממשהו פשוט. המידות.
לפעמים, אתה לא מצליח לרדת במשקל כמו שציפית, או שגופך מבצע את הקסם הנפלא בו הוא הופך שומן לשריר, ואז בכלל המשקל משתגע. נחמה קטנה, ברגעים קשים כאלה, יכולה להיות השינוי במידות.
בדרך כלל זה משהו שתרגישו גם בלי למדוד, פתאום, הבגדים שנסגרים עליכם, הופכים להיות הבגדים שגדולים עליכם.
אני עשיתי שתי מדידות בלבד. בהתחלה ובסוף. בתמונה אפשר לראות את מידותיי כקבבון מן השורה

מישהי חיה בסרט שיש לה מתניים...

והרי המידות החדשות כפי שנלקחו היום (טרי טרי) ע"י תופרת מקצועית:
מתניים: היה 79.5 ס"מ, היום 74 ס"מ (5.5 ס"מ פחות, למתקשים).
תחת. זה מצחיק כי זה גס. היה 103 ס"מ, היום 92 ס"מ. פחות 11 פאקינג ס"מ.

זרועות: היו 31 ס"מ, היום 26 ס"מ. פחות 5 ס"מ.
ירכיים: היו 60 ס"מ, היום 51 ס"מ. היה שייטל, היום זה שריר.

אל תצחקו עלי. עכשיו זה החלק של התמונות המביכות.
אני עושה את זה בשביל מטרה נעלה.
ותחתונים זה כמו בגד ים.

אז פעם אחת מהפרונט. כן. מתחילים לראות אפילו קצת שרירים בבטן.

ופעם אחת מהצד,

או כמו שקוראים לזה אצלנו "בואנ'ה לאן התחת שלך הלך??"

ועוד אחת מהצד, רק כדי להמחיש את השינויים של החודש האחרון באילת.
חשוב לציין, זה היה חודש קשה, גם מבחינת שמירה על אכילה נכונה (או צריכת אלכוהול מבוקרת) אבל עדיין יש התקדמות, אפילו אם היא נעשית בבייבי סטפס.

אז איך כתב יהודה הלוי בשירו הידוע "ליבי במזרח":

I'm not where I want to be, but thank god I'm not where I used to be.

טוב, אולי זה היה קניה ווסט. אני תמיד מתבלבלת בינהם.

לסיכום, אל ייאוש. תמיד יהיו עיכובים, ימים קשים, לפעמים אפילו שבועות, אבל בסוף זה משתלם.
וזה, אגב, נכון לגבי כל דבר בחיים האלה.

תעשו ספורט, תאכלו בריא, תעשו סקס באור.

בתיאבון!