פוסט וידוי (ברוח יום כיפור וכאלה)

טוב, נגמרו החגים ואיתם התירוצים.

לאחרונה קצת זנחתי את הבלוג, בהתחלה זה היה בגלל שהייתי עסוקה עד מעל הראש ב(לנסות לא)להרוג דגים.

אחר כך, הגיעו החגים ואיתם שפע תורנויות, עבודה והמון (ה-מ-ו-ן) בילויים וימים נטולי שינה.

לא שאני מתלוננת, היה נהדר ותמיד נחמד שחברים מהמרכז עושים גיחה לדרום החם.

הבעיה התחילה כשגיליתי שאני זונחת את הבלוג לא בגלל שאין לי זמן, אלא בגלל שפשוט אין לי כוח. לא לבלוג ולא לשום דבר אחר, כולל את עצמי.

יחד עם הבלוג זנחתי עוד כמה דברים, כמו אימונים, אכילה בריאה ואת אמוני במין האנושי.

אומרים שלכתוב בלוג זה תרפוייטי, אז אני נותנת לזה צ'אנס.
אני אשתדל לא לשעמם יותר מדי.

 באחד מהלילות נטולי השינה יצא לי לדבר עם בחור שעומד להתחתן בעוד חודש עם הבחורה שאיתה הוא יוצא מגיל 15. הוא סיפר לי כמה זה קשה לדעת שאתה הולך לחלוק את המשך חייך עם אותה בחורה, כשמעולם לא ניסית שום דבר אחר.
באותה שיחה היה נוכח עוד בחור שניסה להסביר לו שהוא צריך להכיר תודה על כך שהוא לא כמונו. ה"מקולקלים". ציטוט מדויק.

בשלב הזה קצת התרעמתי על זה שקראו לי "מקולקלת" (אף שכבר קראו לי בשמות גרועים יותר) וניסיתי להסביר לבחור מס' 1 שזה לא שאנחנו מקולקלים כמו שיש לנו ניסיון בדבר הזה שהוא מדבר עליו, ולנו זה עבד פחות טוב.

הסברתי לו שיש גם נסיונות שנגמרים בלב שבור וכל פעם שנשבר לך הלב אתה הופך לקצת יותר ממורמר, אתה מאבד קצת אמון בהפי אנדינג ובלי לשים לב הלב מגדל עוד צלקת אחת, עוד חומה, עוד הערה מרושעת מתחת לשפם, עוד גרם אחד של ציניות לאוסף.
לא חשדתי.
ואז הבנתי מה זאת אומרת "מקולקלים".

אז מה עושים?
מעמידים פנים שהכל בסדר, מנערים את האבק מהכתף ומהלב, מגדלים עוד צלקת וממשיכים לחיות?
מאמינים שיש הרבה דגים בים? (עשיתי בזה תואר, אז תסמכו עליי, אין)
מאבדים אמונה ומתחילים לאסוף חתולים??
אם אתם מגלים את התשובה, המייל שלי פה למטה...

הפוסט הבא יהיה הרבה פחות מבאס. מבטיחה.
עד אז, רגע של נחת, תפילה, סתם שיר סבבה, איך שלא תקראו לזה,
בתיאבון!